<h1>מרדכי הלכ' מקואות סימן תשמ"ח</h1>
<h2>דף סו:</h2>
איכא בינייהו [אם] סמוך לחפיפה טבלה. והא דאמר בפ"ק דחולין [י' ע"א] טבלה ונמצא עליה דבר החוצץ לא עלתה לה טבילה עד שתאמר ברי לי שלא היה עלי קודם לכן, י"ל דבשלא טבלה סמוך לחפיפה. ור"ת (פי') [תירץ] דבחולין מיירי בנמצא בגוף שאין שם חפיפה ולכן צ"ל ברי לי, והכא מיירי בראש. דחפיפה אינה בגוף כי אם בראש, כדאמרינן לעיל [ס"ו ע"ב] לא תחוף אלא בחמים וכו' דמשרו מזיא, ובפרק חלק [סנהדרין צ"ה ע"א] גבי אבישי בן צרויה שהיה חופף את ראשו, וכן במסכת שבת [ל"א ע"א] גבי הלל שהיה חופף ראשו. והרב ר' שמחה פירש במחזור ויטרי בשם רש"י כי חפיפה שייך גם בכל הגוף, מדקאמרינן פרק בתרא דנדה [ס"ז ע"ב] גבי דביתהו דריש גלותא דהוה לה מלתא עם בעלה, פי' כעס, ואזל רב נחמן לפייסה ואמרה ליה זיל השתא ותא למחר [כי היתה רוצה לדחות הטבילה עד למחר. מ"י] ואמר לה עבדי חסרת דודי חסרת טסטקי חסרת בתמיה, ופירש רש"י טסטקי חסרת [כסא] לישב עליו בבית המרחץ, דודי יורות לחום חמין, ואם לא היתה צריכה אלא לחוף ראשה לא היתה צריכה כל כך. אמנם פירש רבינו חננאל דודי חסרת להחם חמין ולהשליך במי הטבילה מפני הצנה. ואף לפרש"י שפירש לרחוץ, יש לפרש שלאחר שתעלה מבית הטבילה תכנס בחמין להחם גופה. וטסטקי פירש (במסרק פן) [מסריקה. מ"מ נכון להחמיר לעשות חפיפה בכל הגוף ולסרוק את שערה לעיוני דלמא] נתקש[ר]ו השערות. עיין בתוס' פרק מרובה בסופו. הגה"ה מפרק [שביעי] דב"ק [פ"ב ע"א]. ושתהא אשה חופפת וטובלת. אומר ר"ת דלא תקן חפיפה אלא בראש, וכן משמע [מדפריך] בסמוך [חפיפה] מדאורייתא [היא, ומשני מדאורייתא לעיוני בעלמא דלמא מקטיר ונתיר, ולישנא דאנתר לא שייך אלא בשער], וחפיפה [נמי] לא שייכא אלא בראש, מדתנן בנזיר [מ"ב ע"א] חופף ומפספס אבל לא סורק, אבל בשאר הגוף שייך לשון הדחה, כדאמר רבא פרק בתרא דנדה [ס"ו ע"ב] לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא האשה מדיחה קמטיה במים. ומהתם נמי משמע דבשאר הגוף אין צריך הדחה, אלא דוקא בבית הקמטין, ואע"ג דאיכא למימר [דבית] הקמטים נקט לרבותא, דאע"פ דביאת מים לא בעינן ראוי לביאת מים בעינן, מ"מ מדלא קאמר אפילו קמטיה משמע דקמטיה דוקא ולא שאר הגוף. וההוא דדודי חסרת כו', אע"פ שאין חובה רגילה היתה לרחוץ במים, כמו שנוהגין גם עכשיו לרחוץ כל גופה במים חמין. ע"כ לשון הגה"ה.
<h2>דף סז.</h2>
אשה לא תטבול בנמל כו', כדפי' האלפס, וכן פי' רבי' חננאל, וכן הרא"ם. ולא גרסינן ביה אע"ג דהשתא ליכא (אימר בדדנאני) [אימור בדריוני] נפל. ורש"י פי' בנמל, יש מקומות בשפת הים כעין חפירות שבהם מבריחין את הספינות מפני רוח סערה שבים, והטעם מפני שבכל מקום שהוא חנייה לספינות משפשפות לקרקע, ובכל חפירה יש בהן טיט ונכנס בין אצבעות רגליה וחוצץ. ואע"ג דהשתא בשעת עלייתה מן המים ליכא טיט בין רגליה, אפ"ה לא עלתה לה טבילה, שמא מדריוני נפל, גלי הים שטפוהו מרגליה. וכן פירש רש"י גבי שמואל דעבד לבנתיה מקואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי, מפני שהארץ לחה היא כמו טיט, והיו פורסות המחצלות תחת רגליהם בנהר כדי שלא יכנס הטיט בין אצבעותיהן והוי חציצה. הלכך כל מקום שהטיט מעורב במים כל כך שאין פרה שוחה ושותה מהן, אין עליהן תורת מים. והכי נמי אמרינן בפ"ב דזבחים [כ"ב ע"א] למעוטי מאי אי לימא למעוטי טיט הנרוק, היכי דמי אי פרה שוחה ושותה הימנו אפילו (למקוה) [לרביעית] [לרביע] נמי (לא), ואי אין פרה שותה הימנו אפילו (לרביעית) למקוה נמי [לא]. ואע"פ שיש מים מרובים שיעור טבילה לבד הטיט, כיון שהטיט עבה שאין פרה שותה הימנו א"כ הוה ליה ההוא מקום יבשה גמורה. טיט הנרוק, שהוא ראוי להריק מכלי אל כלי, כפירש"י בפ"ק דסוכה [י"ט ע"ב]. נתנה תבשיל לבנה וטבלה, פירוש שלא עיינה בידיה קודם טבילה. ריבדא דכוסילתא, פירוש קיבוץ דם שעל נקבי ההיקז והוא כעין חטטין. עד תלתא יומי שהקיז לא חייץ, דלח הוא הדם שעל גבו ונכנס בו מים, כדאמרינן התם [תוספתא מקואות פ"ו ה"ה] הדם הדיו והחלב, יבשים חוצצין לחין אין חוצצין. מכאן ואילך חייצי, שנעשה יבש ונדבק בדוחק על הבשר ואפילו אם יצטער אם יסיר הגלד מעל גבי המכה, או אבעבועות שחין דאין דעתו להסיר עתה וקרוי אינו מקפיד, מ"מ רגילות הוא להסיר הכל, או שתמתין שתתרפא ותוכל להסיר. כל זה פירש (רש"י) [ר"י] בתשובה. לפלוף שבעין, אע"ג דבמסכת [מקוואות [פ"ט מ"ב] תנן] לפלוף שבעין אינו חוצץ, ואין מפליג בין לח ויבש, מ"מ בלח מיירי, ולא חש לפרש דסתמו לח הוי שהדמעה מלחלחו, אבל לפלוף שחוץ לעין סתמו יבש וחוצץ. [ושיעור יבשותו] משהתחיל לרוק, להיות ירקרק. כוחל שבתוך העין, מחמת שהדמעה מצויה בעין הוי כוחל שבעין לח ואינו חוצץ. עצמה, סגרה עיניה ביותר, שעפעפי התחתון על גב הבשר. פתחה עיניה ביותר, [שנכפף] עפעף העליון למעלה ע"ג הבשר ואין המים יכולין לבא דרך שם. כי איתמר כל הני שמועות, חומרות דפתחה או עצמה וליפלוף שבעין, לטהרות אבל לא לבעלה, דלא החמירו אלא כי הא דריש לקיש מצריכה שתטבול דרך גדילתה, פירוש דרך רגילתה להיות גדילה שרגילה לגדל, מכאן ואילך בית הסתרים הוא ואין קפידא אם אין מים באים שם רק שיהא ראוי לביאת מים, כדתנן [נגעים פ"ב מ"ד] גבי כהן הרואה את הנגעים האיש עומד ערום לפני הכהן ומחזר פניו לכהן ומגביה זרועותיו כדרך שמגביה העודר בשדה כדי שיראה בית השחי שלו ובטנו שלפניו, וכשיש נגע לאחריו בבית סתריו הופך גבו לכהן וכופף קומתו כדרך שכופף בשעה שמוסק זיתיו כשמפילן מן הזית ולוקט בארץ, מה שיכול לראות, כך בבית הסתרים רואה, יותר על כן אין צריך. [אשה נראית] כאורגת שפושטת זרועותיה, מניקה בנה צריכה להגביה דדיה, וכן לענין טבילה. וכתב הרא"ם בספרו הא דמסקינן ה"מ לטהרות אבל לבעלה לא, הני מילי דיעבד, אבל לכתחלה אפילו לבעלה צריכה כל הני חומרות. פתחה עיניה ביותר כו' לא עלתה לה טבילה. כתוב בספרים אחר כך ולית הלכתא ככל הני שמעתתא, כי אתמר ה"מ לטהרות אבל לבעלה לא כדאמר ר"ל כו', פירש רש"י [נ"א וכתב רש"י בתשובה אחרת דלא גרסינן וכו'. ג"מ. וכ"כ הב"ח] דלא גרסינן ליה דמה שייך ריש לקיש להני דלעיל. ותו דכל דלעיל בבבל היו ושם לא היו עסוקים בטהרות. ותו אי לטהרות איירי שמעתין אמאי נקט (בכולה שמעתא) בכולהו לשון נקבה, דנקט אשה לא תעמוד על כלי חרס, [ולא תטבול] בנמל, ונתנה תבשיל לבנה, ופתחה עיניה. ותו דאמרינן בהחולץ [יבמות מ"ז ע"ב] כל דבר החוצץ בטבילה חוצץ בגר ועבד משוחרר ובנדה, משמע דטבילה לטהרות ונדה שוין. ור"ת גריס לה, וכן פירש רבינו חננאל, ושאלתות, וה"ג, ובהלכות נדה שפירש רב סעדיה גאון כתב [ומכלי חרס] ואילך קאי לטהרות. וגם אומר ר"ת דעל כרחך גבי דין טבילה איכא חילוק בין טהרות לבעלה, דלעיל אמרינן דבית הסתרים אינן צריכין שיבואו בהם מים, ובמסכת מקואות פרק תשיעי [מ"ב] תנן ומייתי לה (ואשמועינן דלעיל) [לעיל] בשמעתין באלפס, בית הסתרים באשה חוצצין, [אלמא בעינן ביאת מים], אלא התם לטהרות והכא לבעלה.
כתב הרא"ם בספרו הא דתנן (תוספתא מקואות פ"ו ה"ה) הדם והדיו והחלב יבשים חוצצין לחין אין חוצצין, מטעם הקפדה הוא, שעל יבש דרך בני אדם להקפיד ועל לחין אין מקפידין, אבל אי מקפיד אפילו לח חוצץ. (ואם) [וכן אם] היא טובלת בטיט צלול שפרה שוחה ושותה, אע"פ שהטיט דבוק בבשרה [במיעוטה] והיא אינה מקפדת אינו חוצץ, [אבל] אם היא מקפדת חוצץ אף במיעוט. וכן מצאתי בתשובת ה"ר אליעזר מורדון, והוא ברוקח. והמפרש טעמא דברייתא משום שהמים נכנסין בלח טועה, שאין לך לח יותר מיין, ואמרינן סוף פ"ק דחולין [כ"ו ע"ב] מיא יקירי ושכני תתאי ופירי קפי' מלעיל ולא קא סלקא להו השקת מים. ואין לתת חילוק בין השקה לטבילה, דתנן בזבחים פרק התערובות [ע"ח ע"ב] דלי מלא רוקין והטבילו כאילו לא טבל, ורוק לח הוא.
<h2>דף סז:</h2>
א"ר יצחק דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ, דכתיב [ויקרא י"ד] ורחץ את [כל] בשרו במים, את לרבות את הטפל לבשרו, דהיינו השיער. אם רובו של שיער נקשר כל נימא ונימא בפני עצמה דרובו ככולו, אם מקפיד עליו חוצץ. איכא דאמרי אם רוב שערו נתלכלך בטיט או בשאר דבר חוצץ. וגזרו על מיעוטו המקפיד כו'.
רובו ומקפיד עליו חוצץ. בפרק קמא דעירובין [ד' ע"ב] וסוכה [ו' ע"ב] פרש"י בשערו, אבל בגופו חוצץ אפילו מעוטו שאינו מקפיד. ורבינו תם פירש רובו של אדם, ואפילו בבשרו מיעוטו שאינו מקפיד אינו חוצץ. ור"י מדקדק מסוף פ' דם חטאת [זבחים צ"ח ע"ב] דם שעל בגדו חוצץ, ואם טבח הוא אינו חוצץ וכו', וחציצה דכלים כבשרו, ותליא מילתא בקפידה. ועוד ראיה מפ' הערל ביבמות [*פ"ח] [ע"ח ע"ב], ועיין שם בתוס'.
